סגן הנשיאה, השופט יגאל פליטמן
1.
לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט חיים ארמון; צ"ו 49567-03-13), מיום 6.4.13, בה נדחתה בקשת המבקש למתן סעד זמני למניעת פיטוריו מעבודתו במשיבה.
2.
על פי העובדות הלכאוריות שנקבעו בהחלטת בית הדין האזורי, המבקש הועסק במשיבה, חברת דואר ישראל בע"מ (להלן -
המשיבה) החל מיום 1.1.94, באמצעות חוזים לתקופה קצובה המתחדשים באופן אוטומטי. בהארכת החוזה האחרונה נקבע כי המבקש יועסק עד ליום 31.12.13. החל משנת 1998 שימש המבקש כשליח. המבקש היה כפוף בעבודתו למנהל בית הדואר בקצרין, מר אורן אברהם (להלן -
מר אברהם). מר אברהם היה כפוף בעבודתו למנהל אזור הגליל של המשיבה בתקופה הרלוונטית - מר ירון מגן (להלן -
מר מגן), אשר כפוף בעבודתו למנהל מרחב הצפון של המשיבה, מר עמוס בן חיים (להלן -
מר בן חיים). החל משנת 2010 היחסים האישיים בין המבקש למר אברהם, אשר עומד לסיים בקרוב את תפקידו, אינם כה טובים. המבקש גרס בבית הדין האזורי כי עם הפסקת עבודת מר אברהם לא תהיה למשיבה בעיה להעסיקו.
3. במהלך תקופת עבודת המבקש במשיבה הצטברו כנגד המבקש תלונות שונות: ביום 9.3.09 השאיר המבקש סכום כסף, שקיבל מסוכנות דואר במסעדה לשם הפקדתו בגזברות, ברכב שהועמד לרשותו, והפקיד אותו במועד מאוחר יותר, ביום 15.3.09. עקב מחדל זה, המהווה הפרה של ההנחיות המחייבות, נערך בירור אצל מר מגן ביום 5.4.09. מר מגן המליץ לנזוף במבקש. טיעוני המבקש, כנגד הכוונה לנזוף בו, לא שכנעו את הממונים עליו; בשל תלונת מר אברהם, לפיה המבקש מאחר להגיע לעבודה, הוזמן המבקש לשיחת בירור אצל מר אברהם ביום 2.10.11; ביום 22.1.12 נשלח למשיבה מכתב מטעם מזכיר המועצה המקומית מסעדה, בו נכתב כי המבקש הודה בגניבת מפצל. כנגד המבקש הוגשה תלונה למשטרת ישראל, אשר נסגרה; בחודש מרץ 2012 הובאה לידיעת מר מגן תלונת מר אברהם על איחור המבקש להגיע למרכז חלוקת הדואר. המבקש הסביר כי מדובר באיחור בן שמונה דקות וכי מר אברהם מחפש אותו; ביום 27.3.12 שלח מר אברהם מכתב נוסף למר מגן בו נטען כי איחוריו של המבקש נמשכים; ביום 13.11.12 הגיע למר בן חיים דו"ח מחלקת הבטחון של המשיבה ממנו עלה כי המבקש משתמש בכלי הרכב של המשיבה לשם ביצוע עבודה פרטית בימי שישי. אחר האמור הגיע מר בן חיים למסקנה לפיה נכון יהיה להפסיק את עבודת המבקש. לפיכך שלח מר בן חיים למבקש מכתב בו הודע למבקש על הכוונה לסיים העסקתו. במכתב זה פורטו התלונות שהגיעו בעניינו של המבקש. המבקש הוזמן לישיבת שימוע אצל מר בן חיים ביום 6.12.13.
4. אחר ישיבת השימוע המשיך המבקש בעבודתו. ביום 11.12.12 הודיע איש הנציגות המרחבית של העובדים למר בן חיים כי הוא מסכים להפסקת עבודת המבקש. ביום 6.3.13, שלושה חודשים לאחר השימוע, שלח סמנכ"ל מינהל ומשאבי אנוש במשיבה מכתב למבקש המודיע לו על פיטוריו החל מיום 31.3.13. ביום 29.3.13 הגיש המבקש לבית הדין האזורי בקשה למתן סעד זמני למניעת פיטוריו מעבודתו במשיבה.
5.
בית הדין האזורי קיבל עמדת המשיבה לפיה הבקשה למתן סעד זמני הוגשה בשיהוי. משהמבקש קיבל מכתב המודיע על פיטוריו ביום 6.3.13, בו ניתנו לו 25 ימי הודעה מוקדמת. המבקש הגיש בקשתו לבית הדין לאחר שחלפו 23 ימים מתוך אותם 25 יום. עם זאת, נקבע כי השיהוי כשלעצמו אינו מצדיק את סילוק הבקשה על הסף, מבלי להידרש לגוף הבקשה. משמדובר בעובד שעבד לאחר תקופת עבודה בת 18 שנה, ומשלמשיבה נדרשו שלושה חודשים מאז ישיבת השימוע כדי לקבל את ההחלטה בדבר הפיטורים.
6.
בית הדין האזורי קבע כי אף אם המבקש יצליח לשכנע כי פיטוריו היו פגומים, הרי שיהיה לו קשה לשכנע שהפגמים עצמם מצדיקים את ביטול הפיטורים. זאת מן הטעמים הבאים: משניתן להעריך כי נפלו פגמים בעבודת המבקש, הן באופן ביצוע העבודה והן בשל הפרות משמעת; אף המבקש ציין שאין דרך בה הוא יכול, באופן סביר, לבצע את המטלות שהוטלו עליו כשליח; השיהוי שהמבקש השתהה בטרם הגשת בקשתו הנוכחית עשוי להשפיע על ההכרעה בדבר אכיפת יחסי העבודה. באשר לשיקולי מאזן הנוחות, קבע בית הדין האזורי כי, מאזן הנוחות אינו מצדיק את אכיפת המשך יחסי העבודה, ובלבד שלא ייעשו מעשים אשר מסכלים את קיומו של פסק הדין, אם בסופו של דבר פסק הדין יורה על השבת המבקש לעבודתו. נקבע כי, במקרה שלא יינתן סעד זמני אך בסופו של דבר ייקבע כי נכון לבטל את הפיטורים, יהיה ניתן לפצות את המבקש על תקופת אי העסקתו, בדרך של פיצוי כספי. מנגד, חיוב המשיבה להמשיך להעסיק את המבקש במהלך ההתדיינות בתיק העיקרי, עלול להביא לפגיעה בניהול המשיבה ואולי אף לפגיעה בלקוחותיה, מבלי שהתברר שיש הצדקה לסיכון בפגיעה זו. חרף האמור, הורה בית הדין על מתן צו זמני, לפיו על המשיבה לדאוג שלא לעשות כל מעשה שיהיה בו כדי לסכל האפשרות להחזיר את המבקש לתפקידו, במקרה שיינתן פסק דין שיחייב את המשיבה לעשות כן. תוקפו של הצו הזמני יפוג ככל שהמבקש לא יגיש תביעה עיקרית עד ליום 14.4.13. בית הדין קרא לצדדים לבחון אפשרויות להגיע להסכמה באשר להמשך העסקת המבקש, תוך שיביאו בחשבון את הוותק הרב של המבקש בעבודתו, ואת הטענות כנגד טיב עבודתו והפרות המשמעת. על החלטת בית הדין האזורי הגיש המבקש בקשה לרשות ערעור לבית דין זה.
7.
המבקש טוען בבקשתו כי בית הדין האזורי טעה עת דחה הבקשה למתן סעד זמני. המבקש גרס כי לא השתהה בהגשת הבקשה וכי אין בשיהוי המיוחס לו כדי למנוע אכיפת יחסי עובד ומעביד. נטען כי ההחלטה לפטרו אינה חוקית, זאת מן הטעמים הבאים - הגורם החתום על מכתב הפיטורים אינו הגורם שלקח חלק בשימוע; מכתב הפיטורים נמסר למבקש שלושה חודשים לאחר השימוע; במכתב מצוין כי ניתנה למבקש הודעה מוקדמת בת 30 יום, בעוד למבקש נמסרה הודעה בת 25 יום; ישיבת השימוע התנהלה בחוסר תום לב ולא בנפש חפצה. לטענת המבקש, ההחלטה לפטרו נועדה על מנת לקדם עבודת עובד אחר שעבר מהדרום לצפון. המבקש הלין על כך שבית הדין קמא לא נתן משקל לטענות שונות מצידו, דוגמת - טענותיו כנגד מנהלו הישיר, העתיד לסיים עבודתו במשיבה; מועד האירועים בגינן החליטה המשיבה לפטרו, משנת 2009, הגם כי המבקש המשיך להיות מועסק עד 2013; היות המבקש מועסק במשיבה במשך 18 שנה; טענתה השקרית של המשיבה, כך לסברת המבקש, לפיה הליך השימוע לא הוקלט. לטענת המבקש מאזן הנוחות נוטה לטובתו, נוכח הנזק שיגרם לו בעקבות אי מתן הצו הזמני אל מול הנזק שייגרם למשיבה, אשר התנהלותה לאורך כל הפיטורים הייתה לקויה.
8.
לאחר שעיינתי בהחלטת בית הדין האזורי ובחנתי טענות המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה לרשות ערעור. המבקש עותר למתן סעד של השבה לעבודה. סעד זה לא יינתן בנקל, אלא בהתחשב בין היתר בנסיבות הפיטורים (ראו, למשל, ע"ע 215/03
נורית ענבר - יישום חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים, ניתן ביום 3.11.2006). המקרה שלפני אינו ממין מקרים אלו. אין מקום להתערב
בשלב זה בהחלטת בית הדין האזורי, שניתנה על סמך העובדות הלכאוריות שהובררו בפניו ולאחר שבית הדין קמא שמע את טענות הצדדים בכתב ובעל פה. בית הדין האזורי מצא כי העובדות הלכאוריות מלמדות שנפלו פגמים בעבודת המבקש, הן פגמים באופן ביצוע העבודה והן הפרות משמעת בעניין השימוש בכלי הרכב של המשיבה, וכי בנסיבות העניין יהיה למבקש קשה לשכנע שהפגמים עצמם מצדיקים את ביטול הפיטורים. החלטת בית הדין קמא מפורטת ומנומקת. לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית במסקנת בית הדין האזורי, לפיה שיקול מאזן הנוחות אינו מצדיק את אכיפת המשך יחסי העבודה ובלבד שלא ייעשו מעשים המסכלים את קיומו של פסק הדין, ככל שיוכרע שהצדק הינו עם המבקש. נוכח זאת הורה בית הדין על מתן צו זמני לפיו על המשיבה לדאוג שלא יעשה כל מעשה שיהיה בו כדי לסכל את האפשרות להחזיר את המבקש לתפקידו. כך למשל, במידה והמשיבה תעסיק אדם אחר בתפקיד המבקש, יהיה עליה להודיע לו כי המשך העסקתו באותו תפקיד כפופה לפסק הדין בהליך העיקרי. ודוק, אין באי מתן הסעד בשלב זה של הדיון כדי למנוע מבית הדין האזורי ליתן כל סעד אשר ימצא לנכון בתום הדיון, לאור מכלול הראיות שיובאו בפניו ולאחר שיהיה בידו לבחון באופן יסודי טענות המבקש במסגרת התובענה העיקרית. אשר על כן, במצב הדברים
הנוכחי, דין הבקשה להידחות.
6.
סוף דבר
- הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ג אייר תשע"ג (23 אפריל 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.